הגמרא במסכת מועד קטן דף כח ע"ב מספרת את הסיפור הבא:
"תנו רבנן, כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו, ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא.
אמר להם ר' טרפון, דעו שחכם גדול הוא ובקי באגדות, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו. אמר ר' עקיבא, ואני אחרון.
פתח רבי ישמעאל ואמר, רבו עוונותיו תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה.
 

נענה ר' טרפון ואמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה"(ויקרא י, ו). והלא דברים ק"ו (קל וחומר). ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב "ויקריבו בני אהרון את הדם" (שם ט, ט) כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה.
 

נענה ר' יוסי הגלילי ואמר "וספדו לו כל ישראל וקברו אותו" (מלכים א יד, יג) והלא דברים ק"ו. ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה "יען נמצא בו דבר טוב" (שם) כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה.
מאי דבר טוב? ר' זירא ורב חיננא בר פפא. חד אמר שביטל משמרתו ועלה לרגל וחד אמר שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
 

נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך (ירמיה לד, ה) והלא דברים ק"ו, ומה צדקיהו מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת שהעלה ירמיה מן הטיט כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה.
 

נענה ר' עקיבא ואמר "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידו" (זכריה יב, יא), ואמר רב יוסף, אלמלא תרגומיה דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר, בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירה בבקעת מגידו (ואמר רב יוסף, אלמלא התרגום של פסוק זה לא היינו יודעים מה הוא אומר, בזמן ההוא יגדל הממספד בירושלים כמספד על אחאב בן עמרי שהרגו הדדרימון בן טברימון וכמספד על יאשיה בן אמון שהרגו פרעה נכה בבקעת מגידו). והלא דברים ק"ו, ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב "והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם" (מלכים א כב, לה), כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה".

​

הרקע ההיסטורי:
אין אנו יודעים מדוע ובאילו נסיבות מתו בניו של ר' ישמעאל, אולם בסיפור יש כמה רמזים היכולים לשפוך על כך מעט אור.
 

1. שני חכמים, מזקני הדור, לא היו בניחום אבלים זה, ר' יהושע ור' אליעזר. ככל הנראה שניהם כבר לא היו בין החיים בזמן הסיפור מה שמממקם אותו בתקופת גזירות אדריאנוס ואולי בתחילת ימי מרד בר כוכבא. (בסביבות 136-120 לסה"נ)

 

2. על פי פתיחתו של ר' ישמעאל "רבו עונותיו תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה" אנו למדים שאין זאת הפעם הראשונה ולא היחידה שחכמים באים לנחם את ר' ישמעאל על מות ילדיו. זאת כנראה הפעם השנייה.
 

3. לשון חכמים הלמדים ק"ו ממקורות שונים לכאורה אינה מובנת:
"ומה נדב ואביהוא שלא עשו מצוה אחת כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה".
"ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה".
"ומה צדקיהו מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה".
"ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה".
 

מה פירוש הדבר שאותן  דמויות המוזכרות לא עשו אלא מצוה אחת או דבר אחד טוב בלבד? וכי נדב ואביהוא קיימו בחייהם רק מצוה אחת? האם צדקיהו המלך, שהתוספות במקום (ד"ה צדקיהו מלך יהודה) כותבים עליו שצדיק גמור היה, עשה רק מצוה אחת

כל חייו? [1] 
המהרש"א שם לב לקושי הזה והוא מסביר את כוונת חכמים כך: " ר"ל (רוצה לומר) דודאי כמה מצוות עשו מקודם (נדב ואביהוא) אלא כלומר מצוה אחת בעבודת כהונה שבו ביום בר"ח ניסן התחילו לעבוד בכהונה "יקריבו בני אהרון" וגו' ומשום אותה מצוה אחת של העבודה הנוגעת לכל, אמר "ואחיכם כל בית ישראל" וגו'. שבשביל עבודתו מתו. בניו של ר' ישמעאל שעשו כמה מצות כאלו בשביל
רבים, עאכ"ו שרבים מספידים אותם. וכן תפרש גבי צדקיהו שצדיק גמור היה כדאמרינן בפרק חלק, והכא קאמר מצוה א' שהעלה ירמיה מן הטיט, אלא דהיינו מצוה אחת הנוגעת לכלל ישראל להציל ירמיה שיוכיח את ישראל לעשות תשובה, אמר שיעשו לו רבים כבוד במותו ובמשרפות המלכים גו', בניך שעשו כמה מצות בשביל רבים עאכ"ו (על אחת כמה וכמה) שאנו רבים מספידים אותם".

 

ע"פ המהרש"א בני אהרון וצדקיהו עשו מצוה אחת למען כלל ישראל, אך מה בנוגע לאביה בן ירבעם ואחאב?

אם נלך על פי דרכו של המהרש"א הרי שגם אביה בן ירבעם וגם אחאב עשו את הדבר האחד הטוב שלהם למען כלל ישראל.
 

אביה בן ירבעם ביטל משמרתו ועלה לרגל או ביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. בכך נתן אביה לעם בממלכת ישראל אפשרות לעלות לרגל לבהמ"ק, אם באופן זמני (בזמן משמרתו) ואם באופן קבוע (ביטל פרדסאות) ובכך זיכה את כלל ישראל.

אחאב יצא להלחם ביחד עם יהושפט מלך יהודה נגד ארם ברמות גלעד. מכיוון שחשש מנבואת מיכיהו שהוא ייפול במלחמה הזאת, הוא לא לבש את בגדי המלך כדי שהארמים לא יזהו אותו. למרות זאת, חץ שנורה בצורה אקראית פגע בו "בין הדבקים לשרין" פגיעה קטלנית. על אף הפגיעה הקשה אחאב נשאר לעמוד במרכבה בשדה הקרב עד הערב וזאת כדי "שלא יכירו ישראל במכתו ויברחו, ותחילת נפילה ניסה" (רש"י מלכים א' כב, לה). מכאן שגם מעשהו של אחאב היה למען כלל ישראל.

​

אבל אחד

​

הגמרא באגדות חורבן, מספרת על ילדותו של ר' ישמעאל.
"תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים. אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיה מב, כד), ענה אותו תינוק ואמר "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו, ר' ישמעאל בן אלישע". (בבלי, גיטין נח ע"א)

בניגוד לסיפור הצלתו של ר' ישמעאל, הגמרא מספרת על גורלם המר של ילדיו, בנו ובתו: "אמר רב יהודה אמר רב, משה בבנו ובתו של ר' ישמעאל בן אלישע ששבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם וזה אומר יש לי שפחה שאין בכל העולם כיופיה. אמרו בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בולדות. הכניסום לחדר, זה יושב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה. זה אומר אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן, ועליהן קונן ירמיה "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים" (איכה א, טז) [2]

על פי האמור לעיל ילדיו של רבי ישמעאל עשו דבר לטובת כלל ישראל שבעטיו מתו. מה היה אותו מעשה אין הדבר מפורש, אך היה זה אותו מעשה שגרם לשבייתם ובסופו של דבר למותם. על רקע זה נבין בצורה טובה ומעמיקה יותר את דברי חכמים המנחמים.
 

ארבע נחמות

ראשון המנחמים הוא ר' טרפון שהיה בעצמו כהן, והוא מנחם את ר' ישמעאל הכהן בסיפור על כוהנים, נדב ואביהוא. ר' טרפון עושה כעין הקבלה בין ר' ישמעאל לאהרון הכהן, ובין בניו של ר' ישמעאל לנדב ואביהוא. נדב ואביהוא מתו בגלל היותם כהנים. הם השתתפו בהקרבת קרבנות חנוכת המשכן וזה היה למען כלל ישראל אך במסגרת עבודה זאת גם מתו.
בנו ובתו של ר' ישמעאל אף הם מתו בגלל היותם כהנים. "זה אומר אני כהן בן כוהנים גדולים" "וזאת אומרת אני כוהנת בת כוהנים גדולים'". ר' טרפון רואה בסיפור מותם גופא, בנכונותם למות על קידוש ה' כדי לשמור על טהרת המשפחה והכהונה מעשה של מופת לכלל ישראל. על פי ר' טרפון, כשם שבני אהרון שמתו עקב כהונתם בזמן שעשו מעשה למען כלל ישראל זכו להספד של כל ישראל,
כך יש להספיד את בני ר' ישמעאל שעשו מעשה למען כלל ישראל ועל כן הם זכאים להספד כמו בני אהרון הכהנים. 

​

המנחם השני הוא ר' יוסי הגלילי.

הוא משווה את מעשה בניו של ר' ישמעאל למעשהו של אביה בן ירבעם שבזכותו יכלו ישראל לעלות לרגל לירושלים.

הסיבה שבגללה ירבעם אסר על העם לעלות לרגל לירושלים, לא הייתה דתית אלא פוליטית מדינית.
"ויאמר ירבעם בלבו, עתה תשוב המלוכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם מלך יהודה , והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מלכים א' יב', כו-כז).

ירבעם הקים את שני עגלי הזהב בבית אל ובדן כתחליף לבית המקדש, כדי לגרום לעם להפסיק לעלות לירושלים. עליית העם לירושלים למטרות דתיות הייתה עלולה לגרום לעם לתמוך ברחבעם מלך יהודה ולא בו, בירבעם. האיסור על כך השאיר את העם תחת שליטתו של ירבעם.

למעשהו של אביה שהסיר את המחסומים הייתה אמנם משמעות דתית, אך בעיקרו היה זה מעשה בעל השלכות פוליטיות מדיניות, כשם שהצבת הפרדסאות נעשתה מתוך מניעים פוליטיים מדיניים.

ר' יוסי הגלילי רואה במעשיהם של בני ר' ישמעאל למען כלל ישראל, מעשה בעל משמעות פוליטית מדינית שבגללה הם ראויים למספד העם, כמו מעשהו של אביה בן ירבעם ועל כן הם זכאים להספד כמו מלך ישראל.

המנחם השלישי הוא ר' אלעזר בן עזריה המשווה את מעשי בניו של ר' ישמעאל למעשה צדקיה שהציל את ירמיה מבור הטיט. הצלתו של ירמיה הייתה כדברי המהרש"א: "מצוה הנוגעת לכלל ישראל להציל ירמיה שיוכיח את ישראל לעשות תשובה". הצלת ירמיה הוא אירוע בעל משמעות דתית רוחנית. 

ר' אלעזר בן עזריה רואה במעשיהם של בני ר' ישמעאל למען כלל ישראל מעשה בעל משמעות דתית רוחנית למען כלל ישראל. לא רק בהקשר של משפחת הכהונה, אלא הצלה רוחנית של כל עם ישראל ומשום כך הם זכאים להספד כמו של מלך מבית יהודה.

​

אחרון המספידים הוא ר' עקיבא.

ר' עקיבא מביא פסוק מזכריה המדבר על הספד גדול שיערך בירושלים. מיד הגמרא מתערבת ומוסיפה את דברי ההסבר של רב יוסף, שלולא התרגום אי אפשר היה להבין את הפסוק. התרגום מחבר לנו את המספד בירושלים להספד על אחאב, שאל מעשהו למען כלל ישראל משווה ר' עקיבא את מעשיהם של בניו של רבי ישמעאל. ללא מאמר מוסגר זה של רב יוסף, לא היינו מבינים מה רוצה ר' עקיבא, מה הקשר בין המספד הגדול בירושלים על הדדרימון לאחאב ולמה כמוהו יש לספוד לבני ר' ישמעאל.
בדברי ר' עקיבא צריך לשים לב לכמה נקודות.

הנקודה הראשונה היא שבניגוד לחבריו שהביאו דוגמאות ממעשים שנעשו בתוך עם ישראל, ר' עקיבא נותן כדוגמה למעשה למען כלל ישראל את אחאב שנלחם בארם, אויב חיצוני לעם ישראל. השוואה זאת יכולה לחזק את ההשערה שאכן מעשיהם של בני ר' ישמעאל היו כנגד שלטון זר.

נקודה נוספת היא שכל חבריו של ר' עקיבא דיברו על המעשה שעליו זכו האנשים להספד.

ר' עקיבא לעומת זאת נותן כדוגמה איזה הספד לא מובן, אותו הגמרא מחברת למספד על אחאב. אבל ההספד לפי דעתו של ר' עקיבא אותו יש לספוד את בניו של רבי ישמעאל הוא כמו ההספד הגדול שיספדו בעתיד בירושלים, שיהיה כמו ההספד על אחאב. זה מוביל אותנו לנקודה השלישית והיא, מהו אותו מספד גדול בירושלים שראויים בניו של ר' ישמעאל שיספדו להם כמותו?

הנביא זכריה מנבא: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידון וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד..." (זכריה, יב', יא-יב). הגמרא במסכת סוכה מספרת על מי יהיה המספד הגדול בירושלים: "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. הא הספידא מאי עבידיתיה? פליגי בה רבי דוסא ורבנן, חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד..." (זכריה י', י)" וכו'. (בבלי סוכה, נב ע"א)

ר' עקיבא רואה במעשיהם של בני ר' ישמעאל, מעשה שאינו רק בעל משמעות מדינית או רוחנית, אלא מעשה במדרגה עוד יותר גבוהה, מעשה בעל משמעות משיחית, ומכיוון שבגללו מתו יש לספוד להם כמספד על משיח בן יוסף.
ההתנגדות לכובש זר ולגזירותיו נתפסת בעיני רבי עקיבא כחלק מהתגלותו ומאבקו של משיח בן יוסף. יש בהתנגדות זאת מעשה למען כלל ישראל כפי שעשה אחאב המלך וכפי שעשו בניו של ר' ישמעאל.
ר' עקיבא רואה בתוך האבל והצער והחורבן את התגלותו של המשיח, ובמעשה למען כלל ישראל - גילוי של משיח בן יוסף.  זוהי אותה ראייה שהביאה אותו לצחוק כאשר ראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים בניגוד לחבריו שבכו אם החורבן מתקיים בהכרח גם הגאולה תתקיים.[3]

​

כעת אפשר להבין מה אמר ר' עקיבא רגע לפני הכניסה לביתו של רבי ישמעאל. ר' טרפון מזהיר את הזקנים שלא יכנסו אחד לתוך דברי חברו ור' עקיבא אומר: "ואני אחרון". מה פירוש "ואני אחרון"? הרי גם כך ר' עקיבא הוזכר אחרון בסדר הזקנים, כך שהוא היה אמור להיות אחרון גם בסדר הדוברים. לפניו בסדר החשיבות היו ר' טרפון ור' יוסי הגלילי שהיו זקנים ממנו ור' אלעזר בן עזריה שהיה במעמד של נשיא. ברור שר' עקיבא הוא אחרון המנחמים, אז למה לו לציין זאת?
הסיבה היא שר' עקיבא יודע שנחמתו מקיפה וכוללת את הנחמות האחרות. רק הוא יכול לראות במעשה בניו של ר' ישמעאל משהו שאינו מצטמצם למשפחת הכהונה והוא אפילו לא מעשה מדיני או דתי אלא חלק מהתגלות משיח בן יוסף שהיא כוללת בתוכה את כלל ישראל, וכל פעולה מדינית ודתית. זאת הסיבה שר' עקיבא מוודא שנחמתו תהיה בסוף. נחמתו אינה רק על ההווה הקשה, מלא הצער והכאב, אלא יש בה מבט של אופטימיות ותקווה אל העתיד, אל המשיח ואל הגאולה.

כמו בסיפור במסכת מכות שבסופו הודו חכמים לר' עקיבא ואמרו "עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו" כך גם פה, ר' עקיבא מנחם אחרון את רבי ישמעאל כדי לוודא שאכן הוא יקבל ניחומים על בניו.

בארבע הנחמות גילו לנו חז"ל את יחסם אל המוסר נפשו למען כלל ישראל כאשר בכל נחמה הם משווים אותו ואת מעשיו למעשה ולמישהו במדרגה גבוהה יותר.

המדרגה הראשונה של המוסר נפשו למען ישראל היא שהוא כמו כהן הנכנס לקודש.

המדרגה השניה שהוא כמו מלך ישראל הפועל למען ישראל ברמה פוליטית מדינית.

המדרגה השלישית משווה אותו למלך הפועל למען הצלתו הרוחנית של עם ישראל.

המדרגה הרביעית הגבוהה ביותר היא זו המשווה אותו לדרגת משיח בן יוסף הפועל לקירוב גאולת ישראל.

​